טבע מאולף באומנות ישראלית

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest

 

"ורד הוא ורד הוא ורד", אמירה ידועה זו של גרטרוד שטיין, משמשת לרוב כדי לציין את העובדה שדברים הם פשוט מה שהם. אבל לפעמים, ורד הוא לא רק ורד. לפעמים מילה מעוררת אותנו לחשוב על דימוי מסויים, ולפעמים יש לדימויים ולמילים מגוון רחב של משמעויות, רמזים וקונוטציות.

כאשר אמנים ניגשים לנושא, פעמים רבות הם מגלים שלדימוי יש משמעויות שונות עבור אנשים שונים, בהתאם לתרבות, למיקום הגיאוגרפי ולעבר שלהם. בפוסט זה נבחן כיצד אמנים ישראליים מסתכלים על עולם הצומח ונעיין במשמעויות השונות שעולות מעבודתם. נשמח שתשתפו אותנו בתובנות שלכם בתגובות, כיוון שבכל יצירת אומנות טמונות משמעויות שונות, וזיכרונות מגוונים – אישיים וקולקטיביים.

פרחים היו נושא מרכזי ביצירתם של מספר אמנים ישראלים. ביצירות טבע דומם (natura morta), שמור לפרחים תפקיד מרכזי ומורכב, אולם רוב האמנים הישראלים שהשתמשו בפרחים ביצירות שלהם עשו זאת כשהם מהדהדים מושג אחר: הפרחת השממה. על אף היותו של מושג זה מלא תקווה, אמנים רבים מעלים על בסיסו שאלות נוקבות כמו – האם ניתן להפריח את השממה? מי ירוויח מכך? ומה יהיה המחיר?

הפרחת השממה הייתה אחד ממושגי היסוד של התנועה הציונית. התנועה הציונית ראתה בארץ המובטחת התנ"כית שממה אותה יש לטפח ולתרבת כדי שהיא תעניק בתמורה שפע לעם ישראל. אולם זה לא היה המצב האמיתי בשטח, אלא סיפור דמיוני שרקמו פוליטיקאים. במציאות, פלשתינה לא הייתה שממה ובוודאי שלא בלתי מיושבת. לאורך השנים נרטיב בסיסי זה, אחד מיסודות סיפור תקומת ישראל, הטריד אמנים ישראלים רבים. זוהי נקודת מבט אחת שתעזור לנו לקרוא את העבודות בתערוכה ווירטואלית זו.

משה גרשוני יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה, 1983 שמן וצבעי זכוכית על נייר 70X100 ס"מ

פרחים נתפסים כמשואה של תקווה. הדימוי של פרח שפורח מחדש בשדה יבש או באזור מלחמה שימש פעמים רבות כדי להפיח תקווה בזמנים קשים. כך למשל בשיר "באב אל וואד", מתאר חיים גורי את שדות הקרב ומסיים בתקווה ש"יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה." השורה הזאת היא גם הכותרת של הציור הראשון בתערוכה הווירטואלית.

"יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה" של משה גרשוני (1936-2017) מתאר שלוש רקפות פראיות, אקספרסיביות ואפלות. מסביב לפריחה שרבט האומן מילים מתפילת הקדיש. על אף האווירה המקברית של הציור, קשה להתעלם מנקודת המבט האירונית שלו ומהביקורת שלו על ההבטחה שנשברה: ליהודים שבאו לארץ הזו הובטחו פרחים. הם חשבו שהם מגיעים "להפריח את השממה", ולמעשה הגיעו כדי למות בעבורה.

פרחים הם סמל של צמיחה והתחלות חדשות. לעומת הפרח של גרשוני, הפרח של ציבי גבע נראה אולי אופטימי יותר. יתכן שהוא מרמז על מחיקת הרקע באמצעות "השפרצה" של פרח. גבע עוסק תמיד ב׳ארץ המובטחת׳ ובסמלים האסתטיים שלה. נראה שהוא אוהב במיוחד את האבסורדיות שלהם, ומשתמש במחוות גרוטסקיות לשם כך. ראו כיצד ציור זה דומה למים מטונפים שנגרפו מחוץ לדלת לאחר שטיפה. הפרח כלל לא מעורר חוויה של יופי במבט ראשון. הוא מרמז על היטהרות, ועל כוחם של פרחים להסתיר את הלא רצוי.

 

ציבי גבע ללא כותרת, 2004 טכניקה מעורבת על בד 155X106 ס"מ

רפי לביא (1937-2007), דמות האב של אמנים ישראלים רבים, עבד מביתו, בסטודיו שניצב במרפסתו הקטנה, שהפכה לאייקון של האמנות הישראלית. לביא נולד בתל אביב, ויש אומרים שהיה האמן ה׳תל אביבי׳ ביותר. הדירה שלו הייתה מקום למפגש ולתרבות, ופעמים רבות הוא הזמין אנשים לסלון שלו לשיחות על אמנות ותרבות. המעמד הבלתי מעורער שלו כראש בית ספר לאמנות וכצייר מוביל תרם למיתולוגיה סביבו, והציורים שלו נותרו אניגמטיים כיום כבעבר.

רפי לביא ללא כותרת, 1997 אקריליק ועפרון על דיקט 120X120 ס"מ

אחד המוטיבים בהם חזר ועסק הוא הגרניום, צמח רב שנתי חסון שנפוץ באדניות בכל העולם, והודות לעמידותו הפך פופולרי גם בתל אביב. למרות זאת, הגרניום בעבודה של לביא כמעט בלתי נראה. הוא הפחית את הדימוי לידי מילה בכתב יד, "גרניום", החוזרת על עצמה. יש אומרים שהגרניום של לביא הוא אלגוריה לחיוניות, תשוקה, אי-רציונליות, ואפילו כאוס, אבל אולי יש לגרניום שלו מטרה אחרת. אחרי הכל, הוא בחר לכתוב את המילה ולא לצייר פרח, וכפי ששתי העבודות לעיל ממחישות, אמנים אינם נמנעים מציור רב הבעה של פרחים. לכן, ייתכן שלביא בחר לכתוב כיוון שהוא רצה שנקרא את המילה – לא כולנו, רק אלו מאיתנו שיודעים עברית. הוא רצה שנשמע את המוזיקה של המילה: ג-רנ-יום, ג-רנ-יום. זה פס הקול של הציור שלו. אולי הוא צייר קול שיצוף מעל הרעש השזור בסיפורי תל אביב. ללביא היה תפקיד חשוב בעיצוב ובטיפוח הפנאי הישראלי, ורבים מהציורים שלו עוסקים בהבדלי התרבות בין העולם המערבי והלבנט. הוא ניסה ליצור סלון אירופאי בדירה תל אביבית קטנה, מקום שיעריך תרבות גבוהה, יטפח את הנבטים ויעודד אותם לצמוח בכיוון הנכון.

אבל עוד לא סיימנו לדון בפוליטיקה של פרחים. בפרויקט "לב חלול," אלה ליטביץ משתמשת בשקופיות שמצאה, אשר צולמו במקור על ידי בוטנאי גרמני, ומתארות מחלות ועיוותים שונים של צמחי תפוחי אדמה. ליטביץ הוציאה את התמונות מהקשרן באמצעות הדפסתן ומסגורן כמעשה אמנות. בכך היא הביאה לקדמת הבמה את הקשר המסועף בין צילום ומדע.

"לב חלול" חוקר את הפריווילגיה שהייתה לשיטה המדעית כאשר התמונות צולמו במקור – פריווילגיה של תצפית אמפירית. העבודה של ליטביץ בוחנת את הלך הרוח של חקר צמחי תפוח האדמה לצורך שיפור צמיחתם ומניעת מחלות. רק לרגע, החליפו את תפוחי האדמה, שאינם ילידי אירופה, באנשים, וזכרו שאותו מנגנון צילום הופעל על ידי מדען גרמני באותה עת. כעת תראו את המשמעות הנסתרת של היצירה.

אלה ליטביץ
לב חלול מס. 1, 2012
הדפסת פיגמנט על קאפה
72X59 ס"מ
אלה ליטביץ
לב חלול מס. 5, 2012
הדפסת פיגמנט על קאפה
72X59 ס"מ
אלה ליטביץ
לב חלול מס. 4, 2012
הדפסת פיגמנט על קאפה
72X59 ס"מ

 

אלה ליטביץ
לב חלול מס. 3, 2012
הדפסת פיגמנט על קאפה
72X59 ס"מ
אלה ליטביץ
לב חלול מס. 2, 2012
הדפסת פיגמנט על קאפה
72X59 ס"מ

אומרים שהדשא של השכן ירוק יותר. רבים רואים בדשא הזה מילה נרדפת לחיים הטובים. ישראלים רבים מדמיינים את בית החלומות שלהם מוקף במדשאה ירוקה. אבל דשא זקוק להרבה מים, ולישראל יש מחסור מתמשך בהם. וכך, הדשא הופך למושא הערצה וסגידה. דשא מוכן שאפשר להזמין מקטלוג הוא פתרון קל לאלה שרוצים מדשאה מושלמת. שרון יערי יצר תמונות של מיני דשאים הדומים לדשא הנשתל במרבדים ומשמש להקמה מהירה של מדשאות. האפשרות לקצור ולהעביר דשא לפי מטר מנסה גם היא לספר את סיפור יישוב הארץ. הדשא מגודל במדבר ולאחר מכן נקצר ונשלח לשימושים שונים. ייתכן שלא זו החקלאות מחזונו של דוד בן גוריון, אבל היא משקפת היטב את התרבות הישראלית, המשגשגת בימי שלום.

שרון יערי דשא, 1999 הדפס כרומוגני/סי פרינט 80X100 ס"מ
שרון יערי דשא, 1999 הדפס כרומוגני/סי פרינט 80X100 ס"מ

נסיים את מסענו הקצר דרך הצמחייה הישראלית מעיניהם של אמנים עם שתי עבודות של ולרי בולוטין, שממשיכות את הנוף הישראלי המדומיין מחדש. המצלמה של בולוטין תופסת את האופן שבו חברות מסחריות משתמשות בצמחייה כדי להסוות את המציאות תוך שימוש באמנות עצמה. הן עושות זאת, לדוגמה, על ידי כיסוי אתר בנייה בתמונות של פארקים ירוקים או הנחת פסל של קקטוסים בחדר תצוגה של מכוניות כדי לייצג את המרחבים הפתוחים. בשני המקרים, בולוטין חושף את האירוניה של השימוש בתמונות טבע כדי למכור משהו שהוא ההפך הגמור מטבע, כמו מכוניות או דירות.

ולרי בולוטין אולם תצוגת מכוניות 2, תל אביב, 2013 הדפסה דיגיטלית על נייר כותנה 18X27 ס"מ
ולרי בולטין גדר של אתר בנייה, רמת החייל, 2013 הדפסה דיגיטלית על נייר כותנה 18X27 ס"מ

התחלנו את המסע שלנו עם תקווה לעתיד ונסיים אותו באותו אופן, עם צילום של ייחור בצנצנת של דוד עדיקא. אפשר רק לקנא ביכולתם של צמחים להצמיח שורשים גם לאחר שנחתכו. הם יכולים לשרוד כנגד כל הסיכויים, גם לאחר שנדכאו ונרמסו. זוהי התקווה שלנו עבור עצמנו ועבור האנושות, אשר עולה בכל פעם שבה אנו מתבוננים בצמח.

דוד עדיקא ללא כותרת סי פרינט/הדפס כרומוגני 70X60 ס"מ

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשמו לניוזלטר שלנו