באסופת עבודות זו מתוך אוסף יגאל אהובי לאומנות, בחרנו להתמקד בהיבט פחות מוכר של האוסף – צילומי שחור-לבן של ידוענים מהמאה ה-20.
לידוענים של היום יש שליטה כמעט מלאה בתדמית הציבורית שלהם, כפי שהיא משתקפת דרך הרשתות החברתיות. בעבר, המצב היה שונה, והיה זה תפקידם של צלמים ליצור תמונה שתשקף היבטים מסוימים של האישיות המצולמת. לפני העידן הדיגיטלי והקלות שביצירת אינספור תמונות, תצלום יחיד לכד מגוון רב של דקויות והוא ששיקף תמונה של דמות מוכרת לעין הציבור.
כמה צלמים ידועים, נעזרו בידוענים כדי לתמוך ולפרסם את עבודתם – פעמים בתשלום, ולפעמים כחלק מתיק העבודות שלהם. ברוב המקרים, אותם צילומים לא האפילו על יכולותיו האמנותיות של הצלם.
באסופה זו, בחרנו מספר דוגמאות טובות לפרקטיקה המדוברת. כל תצלום מצליח לשלב גם את החזון הייחודי של הצלם וגם את אישיותו של המפורסם.
מדובר באתגר. לכל צלם, סגנון אישי ושפה חזותית, וכן הצהרה אומנותית שהוא רוצה להעביר דרך היצירה. מנגד, הידוענים, שהחזיקו בדרך כלל מחשבות ורצונות משל עצמם, ואיך הם רוצים להיתפס על ידי הציבור.
השילוב המנצח של כישרון, ידוענים עם מודעות עצמית גבוה, והעין החדה של טובי הצלמים, עזרו לייצר כמה מהתמונות האייקוניות ביותר במאה הקודמת.
דיוקנו של מיק ג'אגר אשר עליו אחראי הצלם דייויד ביילי, הוא אחד הדיוקנים הידועים ביותר של הצלם וגם של הזמר. הדיוקן הוא חלק מספר הצילום הראשון של ביילי, "Box of Pin-Ups", שיצא לאור בשנת 1965, והציג כוכבי תקשורת באווירת האוונגרד הלונדוני של אמצע שנות ה-60, שם גם ביילי וגם ג'אגר החלו את הקריירה שלהם.
דוגמה נוספת היא של הצלם יוסוף קארש שהיה ידוע בסגננו הבלתי-אמצעי. קארש, שתפס בעדשת המצלמה את דמותו של ווינסטון צ'רצ'יל ללא הסיגר המפורסם בפיו כמה שנים לפני כן, היה באמצע שנות השלושים לחייו כשהגיע לאוניברסיטת פרינסטון במטרה לצלם את האחד והיחיד, הפיסיקאי אלברט איינשטיין. איינשטיין, שכבר היה מאד ידוע באותה תקופה, צולם לרוב באופן שמראה את ה'פראיות' המוכרת שלו. השילוב בין הידוען לצלם יצר את אחת התמונות המפורסמות של איינשטיין בו הוא נראה מהורהר ושקול.
אנו מזמינים אתכם לקחת רגע ולהרהר בעצמכם בעידן שחלף, בתקופה שבה המסתורין סביב חייהם האישיים של הידוענים טרם נחשף. בעת שבה ידוען היה יותר מכלי לשיווק מוצרים וחברות. בזמן שהאשליה שידוענים הם מעט מעלינו, הייתה חלק מהקסם שלהם.
